תמיד רציתי לרקוד בצורה קסומה עם בעלי. הייתי מדמיינת את אורות הנרות המשקפים את צורותינו המוצלות בזמן שאנחנו רוקדים בצעדים חושניים לצלילי מוזיקה רכה, בדיוק כמו שמתארים הספרים. אני יכולה לדמיין רוקדת באורות הרכים של מסיבה שבה הדי ג'יי מכריז שכל הזוגות חייבים להתאחד ולרקוד לצלילי השיר האיטי הבא. דמיינתי את האורות הבהירים של דיסקוטק שבו זוגות מסתובבים זה עם זה בהדרכת בן הזוג הגברי.
דמיינתי בעל גבוה ומאצ'ואיסטי מסובב אותי בקלות על רחבת הריקודים כמו שעושים גיבורי הסרטים. דמיינתי את המותניים הצרות שלי, את פנינו השמחות, את זרועותיו החזקות ואת גופי הגמיש כדי להשלים את התמונה. אבל נראה שיש לנו מערכת יחסים אסימטרית שבה אני אוהבת לרקוד והוא אפילו לא מוכן לנסות.
אבוי, יש זרועות חזקות ופנים שמחות אבל כל השאר חסר.
אני אוהבת לרקוד אבל הוא לא
תוכן העניינים
כי בעלי היקר ממש נבוך מזה ריקודים בציבוראפילו אם אני גוררת את דמותו המחאתית לרחבת הריקודים, הוא מפנה את פניו הרחק ממני ומסתכל במקום אחר ורוקד בלעדיי, בזמן שאני מסתכלת עליו, רומזת לו לרקוד איתי ולא הרחק ממני. עבור מישהו שלא יכול לשבת בשקט כשמתנגנת מוזיקה, זה די מרסן כאשר בן הזוג לא חולק את אותה תחושה.
עבור מישהו שלא יכול לשבת בשקט בזמן שמנגנים מוזיקה, זה די מרגיע כאשר בן הזוג לא חולק את אותה תחושה.
וכשאני רואה זוגות אחרים רוקדים רומנטית אחד עם השני, אני דוחפת אותו ומצביעה כדי להראות לו מה הוא מפספס.
קריאה קשורה: השאיפה הראשונה של חברתי מהסיגריה
לפעמים אני משתמש בכרית
אני רקדן קתאק, אבל אבוי, מעולם לא למדתי את צורת הריקוד המערבית. אני צופה בכאב בכל פעם שזוגות מושלמים נעים על רחבת הריקודים, גופם בהרמוניה זה עם זה, צעדיהם תואמים את קצב המוזיקה ופניהם סמוקות מאושר.
כמה פעמים רקדתי לבד לצלילי מוזיקה, כשהחזקתי כרית גדולה כתחליף לבן/בת הזוג החסר, אבל אבוי, מעולם לא רקדתי עם בן/בת זוג אמיתי/ת.
מאוד רציתי שאני ובעלי נרקוד בליל האירוסין שלנו. אז הצעתי ששנינו נירשם לשיעור רשמי ונלמד את היסודות כדי שהצופים יוכלו להיאנח, "איזה זוג מקסים, איזו קואורדינציה מושלמת, איזו כימיה". דמיינתי סלסה או ריקוד נשף טוב וישן. אולי טנגו או, אם אעז לומר, הוואלס האהוב עליי שבו היינו מסתובבים במהירות סביב רחבת הריקודים.
אבל הבעל סירב בתוקף לעשות מעצמו צחוק בשיעור ריקוד והמשיך לעשות ממני צחוק בכל פעם שדרכנו על רחבת הריקודים.
הוא משתמש במצלמה כדי לברוח
היינו בכמה חתונות ולכן גם בכמה מסיבות ריקודים, אבל הבעל למד את הלקח שלו. בהתחלה, הוא משחק את משחק ההימנעות, נמנע מרחבת הריקודים כמה שיותר זמן. כשהוא הופך לבלתי אפשרי לסרב לקריאות הרבות להגיע לרחבת הריקודים, הוא נוקט בקו ההגנה הראשון. הוא שולף את המצלמה שלו ותולה את המכשיר הכבד סביב צווארו. עכשיו, עבור כל רקדן ששווה את דעתו, מלבד הריקוד, ההיבט השני בחשיבותו הוא הצילום. הם צריכים מישהו שיצלם אותם בתנוחות ייחודיות. לכן, אנשים שוכחים את חוסר ההשתתפות שלו ומצטלמים לכמה תמונות.
איכשהו אני מוצא את דרכי להגיע אליו בזמן שהוא ממשיך להתחמק ממני, נע בדיוק במהירות הנכונה כדי להימלט מציפורניי בלי להיראות חשוד. כשאני מגיע אליו, אני לוחש, "האם אתה הצלם הרשמי? שמור את המצלמה בצד והצטרף לקבוצה."
הבעל נענה אך שומר ממני מרחק פן, בניסיון שלי להתחרות עם הזוגות האחרים ב... גילוי חיבה פומבי, לתפוס אותו ולהכריח אותו לרקוד איתי.
קריאה קשורה: קוקטייל של תרבויות
אני משתמש בילדים כדי לצייר אותו
לכן, לעזרתי ישנן צורות ריקוד בטוחות יותר, כמו ריקוד עם ילדים או עם חבורת חברים. ליבי, לעומת זאת, בוכה בכל פעם שאני רואה את בעלי מצמיד את רגליו ורגליו לרחבת הריקודים ומנענע את פלג גופו העליון בקצב לכאורה שלעולם לא משתנה ללא קשר לשיר. זהו הניסיון הטוב ביותר שלו להישאר על רחבת הריקודים, שמא יבלטו בו בשל היותו לא משתתף. לפעמים אני מרגישה שאנחנו במערכת יחסים אסימטרית באמת. מה לעשות כשבן הזוג לא מוכן לעבוד על מערכת היחסים שלכם?
אני ממהרת לעבר ילדיי, הנשמות המסכנות התמימות שעסוקות בילדים אחרים. אני תופסת אותם ועורמת אותם עליו אחד אחד.
כאשר ילד אחד מטפס על גבו ומושך אותו לאחור והשני תולה את עצמו מצווארו ומושך אותו קדימה, התנודות שלו קדימה ואחורה כשהרגליים מקובעות על הרצפה מחשש לאבד שיווי משקל, נראות תקינות.
וכך, עברתי את שנות ה-30 המכריעות בחיינו. אבל עכשיו אנחנו בשנות ה-40 לחיינו. הילדים גדלו ולא יכולים עוד להיות מפלט לכישורי הריקוד של הבעל. אולי עדיין לא מאוחר מדי ללמוד את סגנון הריקוד המערבי. עלינו להיות מוכנים להביך את ילדינו בחתונותיהם. אולי בכל זאת אוכל לשכנע את הבעל להצטרף אליי לשיעור.
תרומתך אינה מהווה תרומה לצדקה תרומהזה יאפשר לבונובולוגיה להמשיך להביא לכם מידע חדש ועדכני במסע שלנו לעזור לכל אחד בעולם ללמוד איך לעשות כל דבר.
תעזבי אותו. אל תתני לרוח הפראית והיפה שלך לקמול בתקווה ובתפילה שבן/בת הזוג שלך ירקוד איתך. מצאי גבר שלא מפחד לרקוד, גם אם הוא לא טוב בזה.
קשה, גם קטנוני ומרושע. אדם אחד רוקד או לא רוקד פשוט לא כל כך חשוב.
אתה חייב לקבל את מי שהוא, למרות שיש לך את התשוקה/חלומות שלך, לפעמים זה לא אפשרי אלא אם כן אתה בוחר בדרך אחרת.
אני יכולה להבין את מצוקתו! אני זו שתמות לפני שהוא בכלל חושב על להניע רגל. אחרי כל ריקוד, אני חושבת, אנסה בפעם הבאה וזה קורה כבר המון זמן. אני מניחה שהדרך הטובה ביותר היא לעזוב את זה, יש דברים שפשוט לא צריכים להיות.